פסק-דין בתיק ת"א 197-07

התובעת ( "התובעת" או "ויטול") היא חברה רשומה בשווייץ, ונמנית על קבוצה בינלאומית של חברות העוסקות בתחום המסחר בסחורות בכלל ובמוצרי אנרגיה בפרט. התובעת חכרה מן הנתבעת את האונייה "bereket ka" ( "האונייה") לחכירת מסע, על מנת להוביל מטען של כ-5,000 טון מתנול ( "המטען") שאותו היא התכוונה למכור ללקוח שלה. הסכם החכירה נכרת ביום 26.7.06 ( "הסכם החכירה") והמסע המוסכם על פיו נועד להתבצע מנמל מרסה אל-ברגה שבלוב ( "נמל הטעינה") לנמל מרמרה שבטורקיה ( "נמל הפריקה").

ויטול טוענת כי הנתבעת הפרה את הסכם החכירה, כי עקב הפרה זו נגרם לה נזק ישיר בסכום של 428,624 דולר ארה"ב ובנוסף נגרמו לה גם נזקים עקיפים בסכום של כ-250,000 דולר ארה"ב, ובהתאם לכך הועמד סכום התביעה על 678,000 דולר ארה"ב.

לאחר שמיעת העדויות ועיון בחומר הראיות ולאחר שמיעת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה שיש לקבל את התביעה בחלקה כמפורט להלן בסיפא של פסק דין זה.

בפתח הדברים אציין כי קודם שהוגשה התביעה נקטה ויטול בצעדים משפטיים נגד הנתבעת בערכאות אחרות בעולם. היא השיגה ביום 4.10.06 צו למעצר האונייה בבית משפט ברומניה (סעיף 83 לתצהירו של קרייג פרסטון, העד מטעם ויטול ( "פרסטון") (ת/1)). צו מעצר זה בוטל חלף כתב התחייבות זמני שנמסר לויטול מטעמה של הנתבעת (נספח 73 לתצהיר ת/1). לאחר מכן, עקב טעויות סופר ושיבושי מסמכים מצידה של ויטול, סוכל הליך שבו היא נקטה נגד הנתבעת בבית משפט באנגליה, וכן פקע תוקפו של כתב ההתחייבות שניתן חלף שחרור האונייה ממעצרה ברומניה. על פי טענת ויטול (סעיפים 88-84 של ת/1), הנתבעת סירבה לשתף פעולה ולהעמיד ערבות אחרת חלף הערבות שתוקפה פקע, ואז פנתה ויטול בבקשה לבית משפט זה (בש"א 15414/06) שבגדרה היא ביקשה, וקיבלה, ביום 17.11.06 צו עיקול על האונייה להבטחת תביעותיה מן הנתבעת. לאחר שהנתבעת המציאה לויטול ערבות שהניחה את דעתה, שוחררה האונייה והפליגה לדרכה.

עניין מקדמי אחר הוא של הדין החל על הסכסוך. לפי הסכם החכירה ((סעיף 7 של המסמך המכונה vitol voyage chartering terms, (מהדורת נובמבר 1999) שאליו אתייחס להלן)) (" תנאי ויטול"), הדין החל עליו הוא הדין האנגלי, והסמכות נתונה לבתי המשפט באנגליה או לבוררות בלונדון, על פי העניין, כמפורט באותו סעיף 7. משלא הובאו ראיות ביחס לתוכנו של הדין האנגלי, אזי יש להחיל על הסכסוך את דין הפורום, היינו הדין הישראלי.

העדים והראיות

כאמור, מטעמה של ויטול העיד פרסטון, שעדותו הראשית הוגשה בתצהיר (ת/1), והיא הוגשה במקום תצהיר עדות ראשית של ד' קלארק, שיועד מלכתחילה להיות עד מטעמה של ויטול, אלא שבשלב מסוים ביקשה ויטול, בהסכמת הנתבעת, שתצהירו של פרסטון יחליף את תצהירו של קלארק. מטעמה של הנתבעת הוגשה חוות דעת מומחה של ד"ר ג' פיילר שעניינה החרם הערבי על ישראל (נ/1). כמו כן העיד מטעם הנתבעת מר קורהאן אילגזי (" אילגזי"), שהיה מנהל מחלקת החכירות בחברת הספנות שהנתבעת השתייכה אליה, ועדותו הראשית הוגשה בתצהיר (נ/2). על פי טבעם וטיבם של העניינים שעליהם נסבה התביעה - היינו הסכם החכירה, האירועים וההתפתחויות אשר נטען כי הם שהביאו להפרתו הנטענת - ועסקת מכר המטען מויטול ללקוח שלה, כולל חומר הראיות כמות גדולה של מסמכים ותכתובות אשר הוחלפו בין הצדדים, בין במישרין ובין באמצעות צדדים שלישיים (מתווכים וכדומה), אשר לעדים מטעם הצדדים אין נגיעה ישירה אליהם, ואפילו יש - הרי גם זאת נגיעה חלקית הנוגעת רק לחלק מן המסמכים או לחלק מן האירועים. על רקע זה ראיתי לדחות את הטענות שהעלו באי כוח הצדדים, ובמיוחד בא כוח הנתבעת, כנגד קבילותם של המסמכים שהוגשו, ואני סבור כי מקרה זה ממחיש עד כמה נדרש, במקרה המתאים, ליישם את ההלכה שנקבעה (דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני , פ"ד נט (6) 653, 714 (2005)) בדבר העדפת שיקולי משקלן של ראיות על פני שיקולי קבילות, וזאת מפני שיישומם הדווקני של כללי הקבילות במקרה זה היה שולל, הלכה למעשה, את האפשרות לברר את התביעה. מסקנה זו נכונה במיוחד לאור העובדה שאחת מן המחלוקות העיקריות בין הצדדים נוגעת לסיבות שמנעו את כניסתה של האונייה לנמל הטעינה, כאשר נטען כי  הסיבה היא החרם הערבי או הוראה שמקורה ברשויות בלוב, אלא שמטעמים מובנים לא ניתן היה להביא ראיות ישירות שיוכלו לתמוך או לשלול טענות אלה. בדומה לכך, גם התכתובת, הענפה יש לומר, שהוחלפה בין הצדדים (במישרין ובאמצעות צדדים שלישיים) בקשר עם אותה מניעה, מחייבת התייחסות אליה על פי המשקל הראייתי שניתן לייחס לה, בעוד שאם היה צורך ליישם לגביה כללי קבילות מקובלים, לא ניתן היה לקבוע כל ממצא וכל מסקנה ביחס לעמדות הצדדים ולפעולות שהם נקטו כאשר התברר שנמנע מן האונייה מלהיכנס לנמל הטעינה ולטעון את המטען. זאת ועוד, לתצהיר עדותו של פרסטון צורפה תכתובת מפורטת המתעדת את חילופי הדברים בין הצדדים (באמצעות צד שלישי) בזמן אמת. לתצהירו של אילגזי, לעומת זאת, צורפו אך מעט מן המסמכים הנוגעים לחילופי הדברים בין הצדדים, וגם מתוכן תצהירו (נ/2) לא ניתן להסיק קיומה של מחלוקת של ממש בנוגע להתרחשויות ולאירועים שעליהם סומכת ויטול את תביעתה.

סיכומו של דבר בעניין זה הוא שראיתי לקבל את חומר הראיות כפי שהוגש, ולבסס את המסקנות והממצאים העובדתיים לאו דווקא על הערכת מהימנותם של העדים שהעידו כי אם על תוכנם של המסמכים, אשר לא נטען כי אינם משקפים את הנאמר בהם. 

הסכם החכירה

הסכם החכירה (נספח 9 ל-ת/1) הוא מסמך שיש לו מספר רבדים. הרובד הראשון הוא הודעת דוא"ל מיום 26.7.06 ( "הודעת הדוא"ל") שנשלחה מ-eastport maritime ( "איסטפורט") אל התובעת ובה נמסרו פרטי ה"סגירה" (fixture), היינו פרטי ההסכם שהושג בנוגע לחכירת האונייה. הודעת הדוא"ל האמורה כוללת את הפרטים הרלוונטיים של עסקת החכירה ובהם שם האונייה, מהות המטען וכמותו, נמלי הטעינה והפריקה, דמי החכירה וכן - והחשוב לענייננו - מועד הגעת האונייה לנמל הטעינה ומשך הזמן המרבי להשלמת טעינת המטען. בצד זאת כוללת הודעת הדוא"ל גם הפניה למסמכים אחרים, שהם הרובד השני והשלישי, וכולם יחד מהווים את הסכם החכירה השלם. בעמ' 3 של הודעת הדוא"ל ישנה הפניה לתנאי ויטול, וכן לתנאי הסכם חכירה מיום 21.7.06 של אונייה בשם emin ka"", והכול תוך הוספת שינויים או השמטות של תנאים הכלולים במסמכים המאוזכרים. הודעת הדוא"ל מפנה גם לנוסח הסכם חכירה הקרוי ASBATANKVOY, למסמך שהוצא על ידי איסטפורט והוכתר בשם "vitol additional terms" וכן למסמך שכונה "vitol ISPS clause". עיון בשלושה מסמכים אחרונים אלה מבהיר שהם בבחינת תנאים כלליים שהצדדים הסכימו להחיל על העסקה בנוסף לתנאים המיוחדים המפורטים בהודעת הדוא"ל.  

מהודעת הדוא"ל עולה שמדובר בהסכם לחכירת מסע (voyage charter), שלפיו נחכרה האונייה לצורך הובלת המטען מנמל הטעינה לנמל הפריקה. אחד הפרטים החשובים לענייננו הוא זה הקרוי בהסכם laydays, שמשמעו פרק הזמן המוקצב לשם טעינת האונייה, החל מן המועד שבו נמסרה "הודעת מוכנות"(notice of readiness) ועד להשלמת הטעינה, ולפי המוסכם הוא חל בין התאריכים 10-15.8.2006. במילים אחרות, המועד האחרון שבו יכלה האונייה להשלים את טעינת המטען הוא 15.8.2006. בסמיכות לכך מופיע בהודעת הדוא"ל פירוט התאריכים שבהם הייתה האונייה מתוכננת לפקוד נמלים במזרח הים התיכון, כשבסופה של הרשימה נאמר שהיא צפויה להגיע לנמל הטעינה ביום 10.8.2006. בהמשך מצויה גם הערה שזה לשונה: "all ETAs are valid as of today and may be subject to change, depending all going well, weather and safe navigation permitting" ( "ההסתייגות").

הערה נוספת מצויה בהודעת הדוא"ל ולפיה-

ttbook (to the best of owners' knowledge, (ההערה שלי, א"ק)) owners confirm the vessel is not blacklisted by the league of arab states.

הפרת ההסכם המיוחסת לנתבעת

אם כן, לפי הסכם החכירה התחייבה הנתבעת שהאונייה תגיע לנמל הטעינה בתאריך 10.8.2006, תשלים את טעינת המטען עד יום 15.8.2006 ותוביל אותו לנמל הפריקה. אלא שכבר בתחילת חודש אוגוסט 2006 החל להסתמן שהאונייה לא תוכל להגיע במועד המוסכם, והנתבעת הודיעה שיחול שינוי במועדים שנקבעו בהסכם החכירה. כך, למשל, ביום 2.8.2006 הודיעה הנתבעת כי מועד ההגעה הצפוי (estimated time of arrival) הוא 13.8.2006 (נספח 13 ל-ת/1), ביום 3.8.2006 היא הודיעה כי המועד יהיה 14.8.2006 (נספח 16 ל-ת/1), ביום 4.8.2006 היא הודיעה כי המועד הוא 15.8.2006 (נספח 17 ל-ת/1) וביום 7.8.2006 שבה הנתבעת והודיעה כי עקב המצב במזרח הים התיכון, פעילות האונייה השתבשה ולכן מועד ההגעה המשוער לנמל הטעינה הוא 17.8.2006, והנתבעת ביקשה את הסכמת ויטול לדחיית מועד ההגעה והטעינה המוסכם (נספח 18 ל-ת/1). כאן המקום לציין כי אזכור "המצב במזרח הים התיכון" מתייחס לעימות הצבאי שנודע בכינוי מלחמת לבנון השנייה ואשר החל בתאריך 12.7.2006. לפניית הנתבעת מיום 7.8.2006 השיבה ויטול כי בשל אילוצים מסחריים ותפעוליים של רוכשת המטען מויטול לא ניתן לאשר את הדחייה המבוקשת, והנתבעת נתבקשה להעמיד אונייה חלופית שתוכל לעמוד במועדי ההגעה והטעינה המוסכמים בהסכם החכירה, היינו 10-15.8.2006 (נספח 21 ל-ת/1). ביום 8.8.2006 הציעה הנתבעת את האונייה "surmene ka" ( "האונייה החלופית") (נספח 22 ל- ת/1), אולם לאחר שהעניין נשקל, התברר שאונייה זו אינה מתאימה להובלת המטען. כפי שנזכר בפירוט בתצהירו של פרסטון ובנספחים לו, נמשכו חילופי הודעות דוא"ל בין ויטול לבין הנתבעת שבהן שבה הנתבעת והודיעה על עיכובים נוספים במועד הצפוי של הגעת האונייה (סעיפים 29 עד 46 לתצהירו - ת/1), ובסופו של דבר הגיעה האונייה לנמל הטעינה ביום 20.8.2006, אלא שאז התקבלה הודעה מסוכני האונייה בנמל הטעינה שהאונייה מצויה ברשימת החרם הערבי ולכן אינה מורשית כלל להיכנס למימי החופים של לוב (סעיף 47 ונספח 46 ל-ת/1). בסמוך לאחר מכן הודיעה הנתבעת לויטול כי העלתה חרס בניסיונה לשכנע את הרשויות בלוב להרשות את כניסת האונייה לנמל הטעינה ולאפשר את טעינת המטען (נספח 53 ל-ת/1), ובעקבות כך הסכימה ויטול, תוך שמירת זכויותיה, שהאונייה החלופית תוביל את המטען, אם כי בשל נתוניה יכלה אונייה זו להוביל רק כ- 3,600 מתוך 5,000 טון של המטען, שעל הובלתו הוסכם בהסכם החכירה (סעיף 59 ל-ת/1 ונספח 59 ו-60 שלו).

ביום 3.9.2006 הגיעה האונייה החלופית לנמל הטעינה, טענה 3,651 טון והובילה אותם לנמל הפריקה, שם פרקה את מטענה ביום 11.9.2006.

ויטול טוענת שהסכם החכירה הופר על ידי הנתבעת בשניים. ראשית, בכך שהאונייה לא הגיעה לנמל הטעינה, ולא טענה את המטען במועד שנקבע לכך בהסכם החכירה, היינו, לכל המאוחר ב-15.8.2006 ושנית, בכך שכאשר הגיעה האונייה, באיחור רב, לנמל הטעינה, נמנעה כניסתה אליו בשל היותה כלולה ברשימת החרם הערבי ובכך הפרה הנתבעת תערובה (warranty) הקבועה בסעיף 19 של תנאי ויטול הקובע -

19. Eligibility Clause

Owner warrants that the Vessel is in all respects eligible and prevented for any reason whatsoever for trading to the ports and places specified in Clauses C and D hereof and that at all necessary time, she shall have onboard all certificates, records and other documents required for such services. If any element of this warranty is breached, any delay resulting therefrom shall not count as laytime or if the Vessel is on demurrage, as time on demurrage and Owner shall indemnify Charterer(s) for any damages or expenses incurred as a result of such breach.